© כל הזכויות שמורות 

  • Facebook Social Icon
054-4954361
עדי יותם יועצת הנקה מוסמכת IBCLC

למה אני מניקה – המניפסט האישי שלי

25/02/2007

הילדים שלי כבר מזמן לא יונקים. המאמר הזה הוא עיבוד של אחת ההודעות שלי מפורום אמנות הלידה, ומופיע גם באתר שלי, באתר מניקות, וחלקים ממנו פורסמו גם במאמר "אני המניקה שהקיאו בגללה" ב-Ynet, ועכשיו כאן, לטובת מי שפיספס.
 

 


****************************
למה, בעצם, אני מניקה? מאיפה זה בא לי? הרי הייתי אשה שילדים ותינוקות לא ממש עניינו אותה, שהשקיעה הרבה בלהיות חתיכה וסקסית מצד אחד, ובלשמור על השדיים מכוסים מצד שני. התשובה לא לגמרי ברורה לי. לפני שנעשיתי אמא לא ידעתי אפס קצהו של מה שאני יודעת היום על מנגנון ההנקה. לא ראיתי מימיי תינוק יונק בפועל. אבל בחלום היחיד שהיה לי על בתי לפני שנולדה, היא ינקה. ידעתי שאני אניק. אם כי אז חשבתי ששלושה חודשים הם די והותר.

אני לא מניקה בגלל מה שנהוג לכנות "היתרונות" של ההנקה, או בגלל הסכנות שבאי-הנקה. ההשלכות הפיזיות של ההנקה הן בשבילי רק בונוס נחמד.

 

אני מניקה כי נשביתי בקסם של הקשר שביני לבין התינוקות שלי. בגלל העוצמה שממלאת אותי הידיעה שלא רק שנשאתי אותם בגופי תשעה חודשים, לא רק שילדתי אותם בכוחות עצמי (ובכוחות עצמם) – אני ממשיכה לגדל אותם מתוך גופי גם כשהם נושמים באופן עצמאי.

 

אני מניקה כי ככה יש בתינוקות שלי משהו ממני גם כשאני חוזרת לעבודה, גם כשהם מתחילים לישון בחדר משלהם, גם כשהם כבר לא איתי 24 שעות ביממה, גם כשהם יורדים מן המנשא ומתחילים ללכת.

אני מניקה כי אני מרגישה שאני חיה כשהגוף שלי מייצר להם חלב.

אני מניקה כי תמיד אני יכולה, בקלות וביעילות, לנחם אותם כשהם נופלים, כשהם מתוסכלים, כשהם עייפים.


אני מניקה כי התלות המוחלטת של היצור הקטן בי מכמירת לב כל כך, מחייבת כל כך, ממגנטת וקושרת אותי אליו. כי אין מראה מתוק יותר מתינוק שיכור-חלב שעוצם עיניים ומרפה את כל שרירי גופו, משחרר את הפטמה וטיפה או שתיים זולגות לו מזווית הפה.

יש עוד… אבל הרגשנות הזאת קצת קשה לי. אני נוטה להיאחז בציטוטים של מחקרים והמלצות, כי זה פחות חושפני ואישי מאשר לומר בכל הזדמנות את השורות שכתבתי למעלה. המחקרים וההמלצות אינם הסיבות שבגללן אני מניקה, וגם אם מחר היו צצים מחקרים הפוכים (אל דאגה, זה לא יקרה), לא הייתי מפסיקה להניק. בגלל המקום העמוק הזה בלב, לא בראש, שיש לכל אחד, ששונה מאדם לאדם, שמכוון אותנו, שיוצר את השקפת העולם הייחודית לנו, שמעניק לנו ביטחון.

 

יש נשים שזה כל כך כל כך לא מתאים להן, כל האינטימיות הזאת עם תינוק (להבדיל מבין זוג), כל המחויבות האינסופית והתלות המוחלטת. ויש נשים שיש להן עניינים לא סגורים עם השדיים שלהן, שאולי גדלו יותר מדי או פחות מדי לטעמן, שהתחילו לצמוח מוקדם מדי או מאוחר מדי. או שבעיניהן השדיים הם אביזר מיני, או שהם טאבו. או שאולי הן לא אוהבות את זה שהגוף שלהן השתנה על דעת עצמו בהריון. אולי הן חוששות שההנקה תשנה אותו עוד יותר. וכל המחקרים וההמלצות שבעולם לא ישנו את דעתן. כי המקום הפנימי הוא זה שמכתיב את פעולותיהן, וככה הן יכולות לחיות מתוך שלמות עצמית. הנשים האלה מעטות, יחסית, ואני מכבדת אותן.

 

רוב הנשים רוצות להניק. אני נתקלת לעתים קרובות כל כך, קרובות הרבה יותר מדי, בתסכול ובכאב של אלו שרצו להניק, אבל בבית החולים דפקו להן את ההנקה, או שבטיפת חלב הלחיצו אותן, או שבן הזוג שלהן לא תמך, או שאמא שלהן אמרה שהן בטח לא יצליחו. והתסכול שלהן בדרך כלל לא נובע בגלל האסתמה של הילד או דלקות האוזניים שלו, שאולי התפתחו ואולי לא, וגם אם כן אולי זה לא קשור להנקה. התסכול והכאבים נובעים, כמעט תמיד, בגלל האובדן של הקשר הקסום שרצו בו, שלא התממש. בגלל הנשים האלה, אלה שאני מכירה ואלה שלא, חשוב לי להביא את המידע, לתמוך, להפנות למקומות שבהם יוכלו למצוא עזרה ותמיכה. לפני ההריון, בהריון, בלידה ואחריה. זה אפשרי.

Share on Facebook
Please reload

Please reload